האדם צריך למצוא הרמוניה בקצב הנשימה של הטבע בדיוק כמו שהוא נושם אוויר והריאות לוקחות את החמצן לכל הגוף ונושפות החוצה את החומרים המיותרים. האדם במהותו הוא מבצע שאיפה ונשיפה בכל רגע בהתנהגותו ומחשבתו, בהתפתחות האבולוציונית האדם הגיע למיצוי דרגתו הנוכחית, התפתחות האגו במלואו, הרצון לקבל לעצמו בלבד במלוא תפארתו. כאשר אדם שם את כל מרצו בהתפתחות של עצמו, בסופו של דבר הוא מגיע למצב שנמצא היום – בדיכאון, כי הוא כל הזמן נאלץ להתגבר על עצמו כדי לצאת מייאוש, ריקנות והרגשה רעה ממצבו, כבר לא ברור לו לאיזו מטרה כל המרוץ הזה, הוא מרגיש שאין לו יותר חומר דלק למלא את עצמו.
אדם המתפתח בחינוך אינטגרלי ורואה את החברה הגדולה שכל מטרתה לדאוג ולשמור על כולם כאחד, היא נותנת לו כוח והתפעלות גדולה והיא מושא להערצה, זאת נקראת שאיפה, הוא שואף פנימה כביכול את כל עושרה וגדלותה של החברה. אחר כך האדם צריך להוציא אוויר – נשיפה, כלומר להתרוקן כדי להתקדם למצב הבא, אז האדם מייצר מקום פנוי בתוכו, חלל חדש, הוא מייצר חיסרון חדש שעמו יוכל להיכנס שוב לחברה למלא שוב את ריאותיו ושוב להתאחד עם כולם. למצבים אלו בחכמת הקבלה קוראים עליות וירידות וכל אדם שרוצה להתפתח רוחנית עובר אותם.
בהתחלה האדם מתפתח בתוך הקבוצה באופן אישי ומצבי עליות וירידות מורגשות אצלו כפרטיות אך עם הזמן וככל שמרגיש עצמו שייך לקבוצה וכחלק בלתי נפרד ממנה, בחברה עושים יחד פעולות משותפות, האדם מתחיל להרגיש את אותם עליות וירידות כקבוצתיות והרבה יותר עוצמתיות. כך בנשימות סדירות של שאיפה/נשיפה האדם באופן הדרגתי מתקן את כל האני האגואיסטי שלו ל-אנחנו האינטגרלי, כפרט בתוך המערכת הגדולה שמורכבת מיחידים שפועלים בשיתוף יחד כולם ואין חשוב יותר או צודק יותר אלא יש מקום לכל הדעות והגוונים ללא הבדל מין, דת או גזע.
בכל מצב, עליה או ירידה, אנו לא צריכים להישאר במקום ולהתמהמה אלא להישאר מספיק זמן אך ורק כדי לקבוע את היחס הנכון שלנו כלפיו, להבין שאנו חלק ממערכת גלובלית אינטגרלית שהמטרה להניע בהרמוניה את כולה כיחידה אחת ולפרטים בתוכה אין משמעות אישית אלא כחלק מהשלם. כשאדם מתרגל לחיות ולחשוב בצורה כזו כבר אין מקום לדיכאונות או מחלות כי האדם לא מרוכז בעצמו ותועלתו האישית אלא עסוק כולו בטובת המערכת הכללית.